|
אִם אֲנִי קַיָּם עַכְשָׁיו –
כַּנִּרְאֶה, זֶה לֹא לַשַּׁוְא.
אִם אֲנִי כָּרֶגַע כָּאן –
כַּנִּרְאֶה שֶׁזֶּה תֻּכְנַן.
אִם הַחֲשֵׁכָה רַבָּה –
כַּנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ סִבָּה.
אִם נִדְמֶה שֶׁאֵין כְּבָר זְמָן –
כַּנִּרְאֶה שֶׁזֶּה סִימָן.
אִם הֵבַנְתִּי נְכוֹנָה,
כָּל חַיַּי הֵם הֲכָנָה
לַתַּפְקִיד הָאֲמִיתִי
שֶׁלִּשְׁמוֹ יִצְּרוּ אוֹתִי:
לְהָאִיר בָּאֲפֵלָה,
לְהָסִיר אֶת הַקְּלָלָה,
עַד שֶׁיִּגָּמֵר כֹּחִי
הַקָּלוּשׁ בְּלָאו-הֲכִי.
לְפִיכָךְ אֶפְתַּח הַיּוֹם
אֶת הַדֶּלֶת לַתְּהוֹם,
לְאוֹתָהּ הָעֲלָטָה
שֶׁבֵּיתִי הִיא מֵעַתָּה:
אֶתְיַצֵּב עַל הַמִּפְתָּן
לְבַדִּי, כָּל-כָּךְ קָטָן,
לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ נַחְשׁוֹן
אֶת הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן.
אֵין בָּהּ נֵר וְלֹא פָּנָס;
אַךְ הִנֵּה אֲנִי נִכְנָס.
אֵין פָּנָס בָּהּ וְלֹא נֵר;
אַךְ הִנֵּה אֲנִי בּוֹעֵר.
בְּיָדַיִם מַזִּיעוֹת
(לֹא אָשׁוּב אָחוֹרָה עוֹד!)
מְכַסֶּה אֶת הַפָּנִים
וְקוֹפֵץ: אֲנִי בִּפְנִים.
וּלְפֶתַע מְגַלֶּה:
הֶחָלָל הַזֶּה מָלֵא
בְּאוֹרוֹת מְנַצְנְצִים –
יֵשׁ כָּמוֹנִי עוֹד קוֹפְצִים;
כְּמוֹ בְּמַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים –
אֲלָפִים וַאֲלָפִים.
עוֹד כּוֹכָב וְעוֹד כּוֹכָב:
כַּנִּרְאֶה, זֶה לֹא לַשַּׁוְא.
|
|
|
