הם כותבים שירי מחאה ימניים חריפים ונפלאים * הטקסטים שלהם משלבים הומור ואמירה פטריוטית אמיצה * יש להם הכרה לאומית שיכולה לעשות בית-ספר לרודפי ה'שלום' הבלתי נלאים * גבירותיי ורבותיי, קבלני דעות וקובעי הטעם הציבורי, קבלו את חברי 'זמרת הארץ': אמנים יוצאי ברית-המועצות שלא חוששים להתבטא ופורטים על הגיטרה בכשרון רב את פירות יצירתם המשובחת * אפילו אביגדור ליברמן התמוגג
מאת חגית ריטרמן, 'בשבע'
עיתון 'הארץ' הזהיר מפניהם: "חוויה לא קלה לבעלי קיבה רגישה". מנחי חדשות ערוץ 10 קימטו את הפה, הרימו גבה וקבעו: 'במדינה נורמלית אי אפשר להשמיע דברים כאלה'. אבל בחבורת הליפמנוביצ'ים או בשמם הרשמי – 'זמרת הארץ' – לא חוששים ממה שכונה כאן בעבר הלא רחוק 'משטרת המחשבות'. החבר'ה האלה, אמנים צעירים יוצאי ברית-המועצות לשעבר, מבטאים את אהבתם לארץ בשירי מחאה פוליטיים סאטיריים שאינם חסים על קבלני דעות וקובעי הטעם הציבורי: "כאן עוקרים שורשים/ לטובת הצמרת/ ...כאן סותמים פיות/ כדי שהשקט ישרור./ כאן מוסרים אדמות/ תמורת הטרור".
לפני כארבע שנים, באווירה דומה לזו שקיימת עכשיו לגבי גוש-קטיף, דובר על מסירת שטחים לידיים ערביות – אז היתה זו רמת-הגולן. מיכאל שובמן (50), איש מחשבים מירושלים שעלה ב-1990 מרוסיה, החליט שלמפגינים בצמתים צריך להיות שיר מחאה ("זה מכפיל את הכוח של ההפגנה"). הוא גייס שישה יוצרים מוכשרים לתחרות שירים למען הגולן, הבטיח לפוליטיקאים שתהיה טלוויזיה ולטלוויזיה שיהיו פוליטיקאים והציב בכניסה את רעייתו ושני חברים של בנו כמאבטחים. מבלי שתכנן, הערב הזה היה אות הפתיחה להקמת 'המועדון הירושלמי לשירה אקטואלית', קבוצת אמנים בעלי הכרה לאומית שכובשת קהלים הן ברחוב הרוסי, הימני ברובו, והן מחוצה לו. הם הופיעו באשדוד, חיפה, קריית-ארבע ובית-אל, איפה לא בעצם, אפילו בחוות-השקמים.
'זמרת הארץ' איננה להקה. לתשעת האמנים הנמנים בה, שרובם עלו בגל העלייה הגדול בראשית שנות התשעים, יש סגנונות שונים והם מופיעים כל פעם בהרכבים אחרים. ממש כמו הבארדים בברית-המועצות, כל יוצר מלחין את השיר שחיבר וגם מבצע אותו לבדו, בעצמו ובגיטרתו. הבארדים היו בעלי מקצועות שונים – עיתונאים, מהנדסים, רופאים, מדענים ועוד – שלא בהכרח ידעו לשיר, אבל ביקשו לבטא באמצעות שירים רעיונות שלא תמיד היו אהודים על השלטון הקומוניסטי בשנות השישים. הם הלחינו את שיריהם והתאספו כדי לבצע אותם. ולדימיר ויסוצקי ובולאט אוקוג'אווה היו יוצרים בולטים בתרבות הבארדים, אלא שהראשון נטה בעיקר לשירים אקטואליים והאחרון העדיף שירים שלא מעוגנים בזמן ועסק בנושאים כמו אמת, אהבה וכבוד. לחברי מועדון 'זמרת הארץ', שהביצועים שלהם לשירים פשוט נפלאים, יש שירים מקוריים בעברית וגם עיבודים ותרגומים לשירי ויסוצקי ואוקוג'אווה. בפורים הם עורכים 'פורימשפיל', מופע בו מוצגת מגילת אסתר בהומור ועם הקשרים אקטואליים, כולל דמות של אחד פרסקי, צופה בכוכבים שמסביר שצריך לעשות ויתורים כואבים ולהגיע עם המן להסדר ולשלום של אמיצים.
* * *
חברי המועדון הוציאו עד כה ארבעה אלבומים ברוסית ואחד בעברית. שמו 'פסטיבל הדגים', כשם שירו של יורי ליפמנוביץ', ששיריו הפוליטיים מביכים לעתים אוזניים שמאליות. ב'שיר הסתלבט' שלו הוא שר: "התהליך לא קרס/ שולם, שולם לעולם,/ לאוטובוס נכנס/ גבר עם סאלם" וגם: "זה כבר לא חלום/ הרוב החליט/ את מזבח השלום/ לא ניתן להשבית,/ שולם, שולם אך ורק,/ ברוגז, ברוגז אף פעם" וב'אני מאשים' הוא קורא בפנייה ישירה: "פושעים, הסתכלו בעיני השכול,/ מפני האבל הרכינו ראשים/ כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל,/ דורש קורבנות חדשים".
ליפמנוביץ' (35), נשוי ואב לשתיים, חיבר שירים ראשונים בגיל תשע והשתכלל בגיל 15. הוא ניגן בפסנתר מגיל שבע ובגיל 16 עבר לגיטרה והקים ברוסיה להקת רוק שאת רוב שיריה הוא חיבר. הוא בעל תואר שני בפיזיקה מאוניברסיטת גורקי וכיום גר בירושלים ועוסק במחשבים.
מלבד ערוץ 7, אף תחנת רדיו לא ששה להשמיע את שיריו. ב'זמרת הארץ' מספרים שרן פרחי, בחור חרוץ שאוהב לעזור, רצה שהשירים הפוליטיים יישמעו וביקש את שירי ליפמנוביץ' העבריים מוקלטים. יורי: "הוא הפגיש אותי עם אורי אורבך מגלי צה"ל ומסרתי סי-די לידיים שלו, אבל תשובה ממנו לא קיבלתי. בעקיפין אמרו לי שאורבך אמר שהחומר הזה לא מתאים לגל"צ ולא מתאים לישראל. לא יודע למה, על זה לא קיבלתי תשובה". אורבך בתגובה: "אני לא משמיע גם את 'האויב בדיוק כמוך' של שלום חנוך. אשמח להשמיע בעתיד שירים שלהם שייראו לי מתאימים".
מרק אפלזפט (31), גם הוא ירושלמי, כותב שירים מקוריים ברוסית, בעברית יש לו עיבודים ותרגומים לשירי ויסוצקי. "יש שירים שאני מעבד למציאות הישראלית", הוא אומר ומתכוון למשל ל'מכתב מבית משוגעים לתוכנית פופוליטיקה של דן מרגלית': "המומחים הפופוליטיים.../ תאמינו ותבינו/ מר שריד לא מטורף/ לאולפן אותו תזמינו/ כאן כל פסיכי מת עליו". ויסוצקי היה שחקן תיאטרון וכשמרק מבצע את שיריו, הוא משלב אלמנטים של משחק, כנראה בהשפעת ויסוצקי הנערץ עליו. "שמעתי עליו מאמי כשהייתי ילד", הוא מספר, "וכעבור כמה שנים הוא הפך בשבילי לאבא רוחני". אפלזפט ישב בארכיון של ויסוצקי ברוסיה, למד את יצירותיו על גרסאותיהן השונות, שתה בצמא כל פרט אודות חייו, בלילות האזין עם חברים לשירים שלו וכך הפך למומחה ולחסיד אדוק.
בעצם, מכל החבורה המוכשרת הזאת, מרק היחיד שהשכלתו האקדמית היא ספרות, שאר החבר'ה באים מתחום המדעים המדויקים. הוא למד ספרות רוסית במוסקבה וסיים תואר שני בירושלים, בחוג ללימודים רוסיים וסלאביים. כיום הוא עובד כמתרגל באוניברסיטה וכמאבטח בבנייני האומה, בעבר היה עיתונאי ב'ווסטי' וב'איפוכה' וראיין לעיתון את אוקוג'אווה, כשזה ביקר בישראל. מרק זוכר גילויי אנטישמיות ברוסיה שכללו מכות בבית-הספר ואילצו אותו ואת חבריו להימלט בהפסקות לכיתות של הקטנים ולהתחבא. "כמו נאצים התנהגו, היה ציד. חיפשו את היהודים ושום משטרה לא הייתה עוזרת".
"בשנאת יהודים אין היגיון", אומר ליפמנוביץ'. "פרס אמר פעם שלא צריך לחסל מנהיגים של טרור, אלא את הסיבות שמובילות לטרור. מה הוא התכוון? שעלינו להסתלק מפה כי אנחנו הסיבה היחידה לטרור?". התשובה אולי נמצאת בשירו 'פסטיבל הדגים': "מי שפניו לכיוון מערב/ כל עוד המזרח מסביב/ מוצא את עצמו במרחק לא רב/ מערבה לתל-אביב". בשיר אחר שלו, 'מארש שמאלני', הוא שר מגרונם של אחרים: "אני רוצה להיות עיוור/ ואחרי שטיפת המוח/ לצעוד כמו טמבל ולצרוח/ 'שלום, חבר', 'שלום, חבר'// ...בדרכך אני בוחר/ כדי לעור בלב שמח/ אך לא שוכח, לא סולח./ שלום חבר, אני זוכר". הלחן, שחובר בידי בוריס גרבנצ'יקוב, יותר מדומה לאינטרנציונאל, אבל יורי אומר שהמנגינה לא כוונה דווקא לזה אלא לשיר לכת סובייטי מצוי.
יורי, אתה לא פוחד לשיר את הטקסטים שלך?
"לא באתי לפה כדי לפחד".
"בישראל צריך לפחד ממשהו?", תוהה מרק, "אין חופש ביטוי? אנחנו כבר אחרי ברית-המועצות".
מיכאל: "לפני כשנה וחצי היתה לנו הופעה ראשונה בעברית בבנייני האומה. בקהל ישבה עיתונאית מ'ידיעות אחרונות' וכל שיר שאלה: 'יש להם עו"ד?'".
מרק: "יורי תמיד לוקח איתו להופעה ליקר שנקרא ADVOCATE, אז יש עו"ד".
גם מרק לא נמנע מאמירות חדות וברורות: "אמר המאמן, חתן פרס נובל:/ 'אתה קופץ לרוחק, מטורף./ אל תלך בדרכים אסורות,/ לנתר בימין זה טירוף./ בפסגות לעולם לא תשרוד,/ כל הדרך למטה תעוף'// ולא אוֹכל, לא נח מאתמול אני,/ עד עכשיו רועד וזועם אני/ שיקפוץ כל לוזר, כל שמאלני,/ אני תמיד אשאר ימני" ('לא עובר את הגדר').
* * *
ד"ר יבגני מרזון (35), קצין שמשרת במילואים עם יחידת האלפיניסטים, הוא רופא מקרני-שומרון שעובד ביישובים בשומרון ובבית-החולים בילינסון-רבין. שיריו הם ברוסית ("אני לא כותב בעברית, לצערי הרב"). יבגני: "גדלנו על זיכרונות ממלחמת העולם השנייה והיתה שירה פטריוטית שמטרתה להוביל את החיילים לקרב. מפריע לי שכאן יש שירים כדי לזרוק את הנשק, גם הכתבות בעיתונים לא מעודדות להילחם על המולדת, על הבית. במלחמת העולם השנייה, העיתונאים עודדו ולא היו אובייקטיביים. אנחנו במלחמה, הם האויבים שלנו וצריך להילחם, לא צריך להיות מבט אובייקטיבי, כי המציאות לא אובייקטיבית".
אביו של יבגני הוא פרופ' לרפואה ("רפואה היא אצלנו מחלה תורשתית") והוא גדל ברוסיה בשכונה יוקרתית של עובדי עירייה בה היה היהודי היחיד. "ההורים שלי אמרו לי: 'כשאומרים לך דברים לא טובים על העם שלנו, תרביץ, אל תסביר'. אחרי זמן קצר, לא חושב שהחבר'ה אהבו אותי, אבל הבינו שאיתי לא כדאי להתעסק. למדו לא להגיד מילה לא טובה על יהודים ולא לספר עלינו בדיחות כשאני בסביבה. אז אולי לא ישחקו איתי, אבל אם יבינו שאני חזק, לא יעיזו לפגוע בי. אבא שלי מספר שאחרי מלחמת ששת הימים, הגויים היו אומרים 'כל הכבוד לז'ידים האלה, יודעים איך להילחם".
ב-1992, עם סיום לימודי הרפואה בדונייצק שבאוקראינה (עיר הולדת נתן שרנסקי), עלה מרזון לארץ וב-1993 הצטרף לקרני-שומרון ושכנע גם את הוריו, שהורגלו לדירה גדולה ומרווחת בעיר מגוריהם הרוסית, לגור עמו בקראוון. "דיברו על אוסלו והבנתי שזה דבר מזעזע שיגרום ליותר הרוגים ושאסור לוותר. סיימתי אז את הבחינות בארץ ולא ידעתי באיזה בית-חולים אעבוד ואיך אגיע מהשומרון, לא היה לי אוטו, אבל חשבתי שצריך לעשות מה שיכולים. ארץ ישראל השלמה חשובה לי. אמרו שהמתנחלים הם מכשול לשלום, אז הצטרפתי".
ד"ר מרזון מנחה לפעמים מופעים של המועדון כשהוא מקריא במשך כשלוש דקות קטעי קישור פובליציסטיים באופיים שכתב. החברים אומרים עליו "הוא שחקן מדהים" ומספרים ששום פורימשפיל לא אפשרי בלעדיו.
"אני רוצה לתקן המון,/ רוצה לתקן את כל מה שזז/ אם אתם מחפשים רעיון,/ נא להכניס אותי למכרז./ רוצה לתקן את מה שנשבר,/ את מה שנסגר, את מה שנגמר./ רוצה לתקן את כל העבר/ ואם אפשר – לתקן את מחר// מולי –/ וזה מתסכל –/ שעון החול מתרוקן/ אך 'אם אתה מאמין שיכולין לקלקל/ הווי מאמין שיכולין לתקן'". כך שר אלי בר-יהלום ב'מקצה שיפורים', שיר על תיקון העולם.
בר-יהלום, נשוי ואב לבת, הוא החיפאי בחבורה הירושלמית. הוא למד לתואר שני במתמטיקה בטכניון. "אבי היה מורה לעברית ברוסיה, נאסר על כך עם המחתרת הציונית ב-1970 ושוחרר ב-1974. מיד אחרי זה, כשהייתי בן שש, עלינו". ליום הולדתו ה-18 קיבל גיטרה וליום הולדתו ה-19 חוברת ללימוד נגינה, אז החל לכתוב שירים, להלחינם ולהופיע בפסטיבלי בארדים ברחבי הארץ. בנוסף ניהל יומן באינטרנט בו פרסם את הטקסטים שלו. "קיבלתי תגובה על שיר שלי מיורי ליפמנוביץ' שצירף גם קובץ קולי עם שיריו. אז עוד לא ידעתי מי הוא, אבל שמתי אוזניות והקשבתי. נדהמתי. שמעתי את שירי המחאה הטובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות בישראל. כבר עשר שנים מסתובבים בארץ שירים רבים שהם פרי עטו. אלה שירים פוליטיים בעברית וברוסית ששמעתי בעיקר בקהל הרוסי, אבל לא ידעתי שכולם של איש אחד, כי חלקם הכרתי כשירי-עם שאנשים שרו וחלקם הופיעו באינטרנט ללא שם המחבר. הוקסמתי מהיצירה השירית שלו, גיליתי יוצר חי אדיר ממדים בשפה העברית. לדעתי הדברים שיורי עושה מתקרבים ליצירה של דני רובס, שהוא יוצר דגול. אבל באיכות, לא בכמות".
נתן פרצ'יקוב, כיום עתודאי בן 21 הלומד הנדסה מכנית, נחשב בילדותו לילד פלא. הוא כתב שירים מגיל 12 ובר-יהלום זוכר אותו כמשתתף בפסטיבלי הבארדים כבר מגיל זה. בנוסף זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר לבני נוער בירושלים. מרוסיה עלה בגיל שש וכמו אלי, העברית שלו מעולה, בחלק מהמקרים אף טובה יותר מזו של בני גילו שנולדו בארץ. למרות כישוריו האמנותיים, הוא אומר שהוא מתעניין במתמטיקה ובפיזיקה לא פחות ממוזיקה ומשירה.
פרצ'יקוב כותב שירים ליריים ומעדיף את ההתבוננות האימפרסיוניסטית. שירו 'על בזלת סדוקה', שמוחה על הפקרת הגולן, לא אופייני לו וכל חריגה מהליריות היא בגדר התנסות ספרותית עבורו. מבין שני היוצרים הרוסים הגדולים ויסוצקי ואוקוג'אווה, הוא נוטה אם כן לאחרון. בנוסף לשיריו המקוריים יש לו תרגומים משיריהם, אחד מהם, 'התפילה של פרנסואה ויון' שנכתב והולחן על-ידי אוקוג'אווה ובתקליטור 'פסטיבל הדגים' מבוצע על-ידי מרק שיימר, תורגם בידי נתן כשהיה בן 16 בלבד. השיר הזה הוא מסוג השירים שקשה להפסיק להקשיב להם. פרצ'יקוב סיים לבחור 18 מהשירים שכתב בעברית והוא מתעתד להקליט אותם ולהוציא אלבום משלו. "שיר איכותי", הוא אומר, "הוא שיר שמפוענח בהדרגה".
* * *
"זה מדהים", אומר מיכאל האמרגן לחבר'ה שלו, "אני לא יודע עד כמה אתם מרגישים את זה, אבל השירים ברדיו הם פוליטיים עד שאי אפשר לסבול אותם. "בחודש האחרון משמיעים שלוש-ארבע פעמים ביום שיר של בחורה שמודה לה' שנתן לה מתנה גדולה – החיים שלה, אבל היא חולמת על דבר אחד ויחיד שהיא עוד רוצה. על מה חולמת בחורה שפויה? בעל טוב, ילדים יפים, שההורים יהיו בריאים. על מה חולמת זאת?"
"על הפסקת הכיבוש?", שואל מרק.
"ושיהיה שלום. זאת שטיפת מוח, אנחנו עברנו את זה ברוסיה".
מרק: "בברית-המועצות אמרו בכל הפגנה: 'אנחנו המפלגה הפוליטית והעם הסובייטי בעד שלום בכל העולם'. ואת זה אמרו אנשים שכל מה שיצרו וכל המדינה שבנו כוונו רק למלחמה".
יורי: "שמעתי ברדיו שיר של אלי לוזון, חמש דקות רצופות 'שלום-שלום-שלום'. 'שיהיה שלום עלינו', 'סאלם בכל העולם'".
אז 'שלום' זו מילה שמכניסה שירים לרדיו. אבל האם זה אומר שקולו של ליפמנוביץ', שהשלום מאכלס את שיריו, יישמע מעל גלי האתר? לא בטוח. "יש ערך עליון שמו שלום, התקשורת שואגת/ וכל חלופה לשלום היא כל-כך איומה/ שלום זה רצונו של העם, זו בחירה אסטרטגית,/ אך אם זה שלום, אז מהי המלחמה?" ('אני מאשים'). ליפמנוביץ', שכבר מכיר את טעמם של הקברניטים, אומר שההשמעה תתאפשר "רק אם יימצא עורך תוכנית שלא שמע מהי סאטירה".
אפשר להתפרנס מלשיר?
"אפשר אם היינו שמאלנים עם קשרים".
ולמה רוב העולים מרוסיה נתפשים כימנים?
מיכאל: "בעיתון 'הארץ' כותבים טקסטים שמאלניים וחושבים שהם מגלים את אמריקה, אבל לנו, שמכירים את אסכולת 'פראבדה' וכל התעמולה הרוסית, בולט שזה אותו דבר. אני מגלה פה אותם סגנונות, אותן שיטות שראיתי ברוסיה וידעתי שזה שקר, אז אני לא מוכן להאמין להם".
העולים מרוסיה מכירים היטב את כוחה של התקשורת לסתת את המציאות. כשאדוארד קוזניצוב – העורך המיתולוגי של 'וסטי' – פוטר, ברחוב הרוסי חשו מין דה ז'ה וו. התפישה היתה שמטרת המהלך היא להטות את הבימה הימנית הזו שמאלה לקראת משאל עם על הגולן. חברי 'זמרת הארץ' סבורים שהתקשורת איננה 'עוד' חלק מהשלטון, אלא "המנוע, החלק החשוב ביותר". לאחרונה, באירוע השקה לעיתון החדש שהעורך המודח הקים, הוזמנו מרק ויורי להופיע וביצעו כמה משיריהם. "אשתו של קוזניצוב היתה איתנו בכמה הופעות ושרה בעצמה, עיתונאית שעובדת עם קוזניצוב סיפרה לנו שהוא אוהב את השירים שלנו".
כלפיהם, הם אומרים, "התקשורת לא תמיד ידידותית". בבית האחרון של 'שיר הסתלבט' מפייס ליפמנוביץ' את הקורא או המאזין: "אם מישהו נפגע אישית/ שלא יתאבד,/ חיברתי את השיר/ כשיום שלם שמעתי רשת ב'". חברי המועדון מספרים על יחס עוין מצד עיתונאית ב'הארץ' שנוהגת לסקר אותם מדי פעם "ובסגנון שאנחנו מכירים מעיתון 'פראבדה' – לכתוב הכל בנימה שלילית". אבל דווקא בעיתוני ארה"ב הם זכו ליחס אוהד או כלשונם: "כתבות בלי שטיפת מוח". אחת הכותרות אפילו הכריזה: "גיטרה כנגד הזוועה הערבית".
מרק: "הרעיונות השמאלניים שמנסים לשכנע אותנו אליהם דומים למה שכתבו עיתונים בברית-המועצות בזמן ברז'נייב. לפעמים נדמה לי שהרטוריקה של השמאל דומה לרטוריקה של מנהיגים סובייטים אנטישמיים".
יורי: "מה שמרק אומר, זה שסגנון ההתייחסות העיתונאית לעובדה, כמו למשל ההימצאות שלנו בשטחים, כולל אפילו שימוש באותם מונחים כמו שם – 'כיבוש' ואחרים. אבל שם לא היתה עיתונות אחרת, היה 'פראבדה' וזו הייתה נקודת המבט האחת והשולטת".
יבגני: "זה מרגיז שאנחנו שומעים גם בעיתונות בארץ כל הזמן אותו דבר. זה מזכיר לנו מה שקרה בברית-המועצות בשנים הכי לא טובות".
אין סיכוי שעוד כמה שנים העולים מרוסיה יישטפו שמאלה?
מיכאל: "לא. קיבלנו חיסון".
יורי: "בין ילידי הארץ יש כאלה שמקבלים את המדינה כדבר מובן מאליו. אלה שיצאו מברית-המועצות בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים יצאו לא רק כדי לברוח משם אלא בשביל להגיע לישראל. הסופר הרוסי קנייבסקי אמר: 'ישראל היא המקום היחיד בעולם שאם יגידו לי יהודי מלוכלך, אלך לשטוף פנים'. זה מקלט, אבל קיומו לא מובטח ולכן כל התייחסות לסכסוך ההוא, שאחת התוצאות האפשריות שלו היא השמדת המדינה, היא מנקודת מבט מסוימת".
"אנחנו ימנים?" שואל ד"ר מרזון, "אנחנו ריאלים. ברור שלא יהיה שלום ושהערבים שונאים ורוצים להרוג אותנו. עם האויב לא צריך להגיע לשלום, צריך לנצח אותו. זה פתרון הבעיה. אנחנו לא רוצים שיעשו אותנו תוכים ויחליטו בשבילנו, ולא שתהיה דעה אחת קובעת. אם אתה בשמאל אתה מקובל ואינטליגנטי, ואם יש לך דעה שונה אתה קיצוני ולא אינטליגנטי, לא משנה איזו השכלה יש לך. הולכת להיות פה דה-לגיטימציה של דעות.
"יש לנו בארץ בעיה: איבדנו קצת את הכבוד הלאומי שלנו. לא מוכרים אדמה תמורת נייר, אדמה שהחיילים שלך שפכו עליה את דמם היא קדושה. מה יכול להיות יותר קדוש ליהודים משילה, בית-אל ותקוע? על המקומות האלה חלמו ההורים של ההורים שלי, ועל חברון. הם לא ידעו שיש דבר כזה תל-אביב. ואנחנו עוד קוראים לזה 'ויתורים כואבים'".
את השם 'זמרת הארץ' קיבלה החבורה מרב ליטאי שעובד עם האמרגן שובמן. כששואלים אותם איך זה שדווקא הם, יוצאי ברית-המועצות לשעבר, מביאים את זמרת הארץ – שירי ארץ ישראל ומיטב פירותיה – הם אומרים שלפעמים כדי להבין את חשיבות האחיזה בארץ צריך ניסיון 'בחוץ'. מיכאל: "טשרניחובסקי היה יליד הארץ? ביאליק? ז'בוטינסקי? אלה שגדלו פה, אני מצטער, זה א.ב יהושע, דויד גרוסמן, עמוס עוז".
בשיר 'ביכורים' של אלי בר-יהלום מקבל תייר שמגיע לישראל הסברים על הנוף. שאלתי אותו אם מי שמסביר איך נראים החיים בארץ הוא עולה חדש שכביכול לא רשאי להזהיר את הצבר, הוותיק ממנו, מפני הסכנות האורבות לכולנו, כי 'מה כבר הוא יודע'. "העולה מסתתר אי שם אצלי, אין מה להתכחש", הוא הודה. "מי שמדבר אל התייר הוא עולה שאוהב את הארץ שהגיע אליה עד כאב". אבל הפנייה לא מיועדת, כפי שנרמז כאן, אל התייר. זו פנייה לבני הארץ.
אלי: "יש צברים שהצליחו להשכיח מעצמם את טעם פרי המוקשים. למה? כי הוא מפריע. יש לנו נטייה היסטורית לא לרצות לחיות בארץ ישראל, עוד מימי המרגלים שהיו הפוסט-ציונים הראשונים והבהילו את העם מענקים ואנשי מידות – כלומר מבעלי חוזק מוסרי משלהם. הקטע הזה של 'אז יאללה, בואו נחזור למצרים' עדיין זורם אצלנו בדם. אשליית אמריקה שמנסים ליצור היא משחק 'נדמה לי' שמרחיק אותנו מהמטרה שלשמה אנחנו נמצאים כאן. והמטרה היא לעבוד אותה עבודת קודש שבעצם היתה התכלית של הקמת הפרויקט של עם ישראל בסיני. אנחנו מנסים בכל הכוח לא לעשות כי אנחנו מפחדים ליטול אחריות, למרות הפוטנציאל האדיר שיש לנו כאן, שהוא בגדר נס. הביטוי המבזה 'לתפוס אמריקה' נובע מפחד מנטילת אחריות".
* * *
מאיפה מגיע הצורך לכתוב שירי מחאה?
מיכאל: "למה שירי מחאה? הם שרים מה שהם חושבים. אוקוג'אווה אמר: 'כל אחד כותב כפי שהוא נושם'".
"אנחנו לא אוהבים את המונח מחאה", מסביר יורי. בתרבות ברית-המועצות היה מונח כזה, אבל שם אלה היו שירים ששרו כל מיני אנשי ה'שלום'. אם אומרים 'שירי מחאה' אני מדמיין איזה בנאדם שגר במערב, אין לו מה לעשות, הוא מסתלבט וסתם בא לו לצאת נגד".
ובכל זאת?
"אצלי זה נולד כסאטירה, תגובה לאווירה או מציאות יומיומית".
"מציאות אבסורדית", מדגיש מרק. "שירי המחאה הם במסורת המשוררים הרוסיים עם הגיטרה, כמו ויסוצקי. זו תגובה למשהו אבסורדי שקורה סביבי, לא רק בתחום הפוליטיקה, אלא בכלל לשיטה אבסורדית, מראה עקומה. מי שיש לו עור דק מרגיש את השבר בלב, וככה זה נולד. זה בא מאכפתיות".
מיכאל: "ב'חומת מגן' היו יותר ממאה אחוזי גיוס, כלומר עם ישראל יודע מה צריך לעשות, אבל לא היה לזה ביטוי בתרבות הישראלית. בכלל, את זוכרת בשלוש השנים האחרונות איזשהו שיר על המלחמה הזאת? יש לנו גיבורים, יש לנו צבא שמנצח במלחמה ומגן עלינו – אף שיר, אף ספר. אין שום קשר בין אלה שאוכלים מתקציב התרבות במדינה לבין עם ישראל. לחבר'ה במועדון יש שירים על המלחמה הזאת וזה אולי הצוות היחיד ששר עליה".
* * *
בחג הסוכות לפני ארבע שנים ערך אריאל שרון בסוכתו שבחוות-השקמים אירוע לדוברי רוסית, וחברי 'זמרת הארץ' הוזמנו לשיר בפניו. יורי: "באותו יום סיימתי לכתוב את 'פסטיבל הדגים', אבל לא ידעתי אותו בעל-פה אז שרתי לשרון את 'מארש שמאלני'". אבל ראש הממשלה זכה כנראה לשמוע את השיר בשלב מאוחר יותר. ד"ר מרזון, שראיין אותו לביטאון הרוסי 'גולוס' שמופץ בחטיבת העולים בליכוד, נתן לו בסוף הראיון את הקלטת ואמר לו "אני מקווה שתחת הנהגתך לא נגיע למה שמתואר בשיר הזה".
"ליכוד זו מפלגה שהקול שלה יכול להשפיע, לכן הצטרפנו. היה לי קשה ללכת לפעילות מפלגתית, הצטרכתי לקחת כדורים נגד בחילה", אומר הרופא. "אבל אין ברירה כי אי אפשר לשבת בצד, המילה והשירה הן נשק. שרון הבטיח לי שישמע את זה. הוא לא התקשר אלי למחרת ואמר שכל הלילה שמע את השירים של יורי ליפמנוביץ', אבל אני מקווה שהוא שמע".
יורי: "אם הוא שמע את 'פסטיבל הדגים' ואין לו חוש הומור, אז זה מה שהגענו אליו".
מרק: "אבל כעבור כמה שבועות הוא חיסל את שייח יאסין".
יורי: "ולפני זה הוא יצא ל'התנתקות' הזאת".
מדינאי אחר, שכנראה כן אוהב את היצירה שלהם, הוא השר אביגדור ליברמן, שבהופעה של הליפמנוביצ'ים לפני כארבעה שבועות נצפה כשהוא יושב בשורה הראשונה ומתמוגג. "נראה לנו שהוא מבין כל משחק מילים, כל ניואנס. הוא היה כמה פעמים בהופעות שלנו, הוא מכיר את השירים ויש לו קלטות. לפי ההבעה שלו, ראו שהוא מרוצה".
"בעצם", צוחק מרק, "הוא הגיבור בחלק מהשירים שלנו".
* * *
בשירים של ליפמנוביץ' יש פוליפוניה, רב-קוליוּת, שהמשתתפים בה הם פזמונים ישראליים, סיסמאות פוליטיות והווי ישראלי. כשדיברתי עם בר-יהלום על כך ש'שיר הסתלבט', שיורי ספר בו 18 הדהודים של פזמונים ישראליים הוא אינטרטקסטואלי, הוא העיר שהשיר הוא גם אינטרמלודי כיוון שיש בו הדהודים של "להקות הרוק שיצרו את גל המחאה ברוסיה של ימי גורבצ'וב בשנות השמונים. אלה אזכורים מגמתיים שכל אוזן שמעורה בתרבות הרוק הרוסית מזהה. יורי יצר פאזל כפול בו הדרך המילולית תקרוץ לאוזן העברית ופתרון הפאזל המוסיקלי יקרוץ לאוזן הרוסית. יורי הוא יוצר עברי, אבל הוא מודע לכך שקהל דוברי הרוסית, שהכיר אותו כיוצר בשפה הרוסית, לא מרפה ממנו ונשאר נאמן לו גם כשהוא עובר לקהל העברי. הקריצה שלו לקהל הרוסי היא דרך המוסיקה".
כשליפמנוביץ' נשאל מדוע הוא מנהל את ההתכתבויות הללו הוא עונה שהוא פועל "אינטואיטיבית כדי לחזק מסר כלשהו במילים שלי. אני עושה את זה גם ברוסית. אני יוצא מהנחה שאנשים מכירים את השירים שאני רומז אליהם, וההשלכה מעלה קונוטציות מסוימות".
מרק: "בברית-המועצות היו כל מיני שירים שהיללו את המפלגה ואפשר היה להקיא מהם. ב'שיר הסתלבט' אני מרגיש איך יורי מקיא מכל מיני 'בלעדייך אני חצי בנאדם' ודברים כאלה. זו אירוניה".
מיכאל: "אולי אסביר באנלוגיה – קוף הוא תמיד מצחיק, נמר לא מצחיק. למה? כי הקוף דומה לנו, אבל שונה. ברגע שלוקחים מילים דומות אבל משנים קצת, זה מצחיק ויותר מדבר אל הקהל מסתם טקסט חופשי".
* * *
באיחור מסוים הבינו מארגני הפגנות הימין שלא די בנאומים חוצבי להבות והוסיפו את אריאל זילבר ואהרון רזאל לתפריט. לא ברור מדוע איש עוד לא פנה לאמרגן מיכאל שובמן, בעצמו משתתף קבוע בהפגנות, וביקש שאמני 'זמרת הארץ' יופיעו עם שירי המחאה הימניים שלהם בהפגנות הימין. בתשובה לשאלה שובמן מספר שפנה לאנשי ליכוד ולמארגנים אחרים, אבל הם לא טרחו להרים את הכפפה ולשלב את הקול הימני הזה במאבק על ארץ ישראל. כעת הוא מתכנן נסיעה מירושלים לגוש-קטיף "בסגנון הישן והטוב, עם שירים וגיטרה באוטובוס. אם אצליח, אנסה לארגן הופעה בעברית בגוש-קטיף, אפילו אם יבואו עשרים איש, אפילו לעשרים דקות".
יורי, מתי תכתוב שיר מחאה על מסירת גוש קטיף לערבים?
"את לא הראשונה ששואלת אותי, אבל קשה לכתוב שיר בהזמנה. אולי זה יבוא".
חברי 'זמרת הארץ' מופיעים אחת לחודש, אבל רוב הופעותיהם ברוסית. בכ"ו באייר, 17 במאי, תתקיים ב'מרכז תרבות' שליד קצין העיר בירושלים הופעה בעברית וישתתפו בה יורי ליפמנוביץ', מרק אפלזפט, אלי בר-יהלום ונתן פרצ'יקוב. תצטרף אליהם וויקה רייכר, יוצרת מוכשרת שגרפה שני פרסים בתחרות הסיפור הקצר ברוסית בישראל. פרטים באתר שלהם: http://rjews.net/jsc/hebrew.htm
מיכאל, איך היית רוצה לראות את 'זמרת הארץ' בעוד כמה שנים?
"אני לא רואה שיש לחבורה הזאת מטרות פרט לקשר הדדי".
מרק: "מאבק נגד השמאל זה לא מטרה?"
הליפמנוביצ'ים חושבים ששירים פשוטים יותר יביאו קהל גדול יותר. בר-יהלום אמר: "למרות שאני שומע את השירים של יורי כבר עשר שנים, את הדברים הגדולים באמת שכתב, שמעתי רק לאחרונה. זו הוכחה שהדברים הקלילים קליטים יותר מהדברים הגדולים באמת". אבל יורי מקווה: "שלא נאבד את הפנים שלנו".
אז לאן אתם רוצים להגיע?
יורי: "אני? לשלום. בשלום".@
פסטיבל הדגים / יורי ליפמנוביץ'
פעם הפסקנו להיות נודדים,
ואז זה נמצא לנכון,
ולא התביישנו להיות יהודים
תחת שמי ים התיכון.
אך מי שפניו לכיוון מערב
כל עוד המזרח מסביב
מוצא את עצמו במרחק לא רב
מערבה לתל-אביב.
ברוכים הבאים לפסטיבל הדגים.
ברוכים הבאים לפסטיבל הדגים.
24 שעות של שתיקה כל יום, ושום דבר לא בוער.
וכך נצליח להישאר בתוך ים סוער.
ברדיפת השלום ופיתוח דמיון
התמכרנו לאשליות,
הפכנו להיות שפני ניסיון
בידיים השמאליות.
קבענו כי האויב לא קיים
למעט האויב שבפנים.
אך בעצם הים הוא אותו הים
ושכנים הם אותם השכנים.
המיעוט האופטימי למד אנגלית
וארז מזוודות.
המיעוט הפסימי למד ערבית
ותפס עמדות.
אך הרוב המציאותי למד
לשתוק, לנשום ולשחות.
והנה אנחנו על המפה
בתוך צלחות.
ברוכים הבאים לפסטיבל הדגים,
ליום הבינלאומי של תרבות הדגים.
עמי העולם רעבים, בו-זמנית נספק את כולם.
זה הצ'אנס שלנו להיות אהובים ברחבי העולם.
יזכה לברכות הנשיא הבלונדיני,
בעל גישות חכמות,
הרי בתוך קופסת הסרדינים
אין יותר מלחמות,
ואף אחד לא צורח "שלום", אף אחד לא צועק "ביטחון",
אין מה לדבר תחת פני ים התיכון.
ארבע, מי יודע? כן, ארבע אמהות.
שלוש, מי יודע? נכון, שלוש פעימות.
שתים הן שתי מדינות, אחד הוא עם שנשאר בתמונה.
אפס זה כלום, כי אין לדגים מדינה.
אז ברוכים הבאים לפסטיבל הדגים.
כו-ו-ו-לם מוזמנים לפסטיבל הדגים.
עונת הדיג התחילה, זהו שיר לפני מלחמה.
אז אולי יש טעם להישאר על פני האדמה.
אני מאשים / יורי ליפמנוביץ'
ושוב בארצנו צובר נקודות הרוצח,
ושוב בעמנו ממשיך הטרור להלום.
אנחנו למדנו יום-יום – השלום ינצח.
ושוב יהודי נוצח על ידי השלום.
שלום זו מילה שהפכה לסיוט.
שלום, אין דקה ללא חרדה.
סיוט הפכנו למציאות,
רצינו את זה ועכשיו אין זו אגדה.
פושעים, הסתכלו בעיני השכול,
מפני האבל הרכינו ראשים
כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל,
דורש קורבנות חדשים.
ושוב שואפים לשלום ואוטמים את החדר,
ושוב דוהרים לתהום וספק אם נבלום.
מצאנו פתאום את עצמנו פוסעים בתוך עדר.
כולנו לפתע גויסנו לחיל השלום.
כל מי שחלם לוֹ יכול להמשיך לחלום,
יכול לחלום גם כל מי שנשאר כל הלילה ער.
בעת להגיד: "אל נא תאמר לי שלום"
אנחנו צורחים: "שלום, שלום, חבר!"
פושעים, הסתכלו בעיני השכול.
פשוט הסתכלו בעיני אנשים
כל עוד השלום, האליל המגעיל של השמאל,
סופר קורבנות חדשים.
'יש ערך עליון, שמו שלום', התקשורת שואגת,
וכל חלופה לשלום היא כל-כך איומה,
שלום זה רצונו של העם, זו בחירה אסטרטגית.
אך אם זה שלום, אז מהי המלחמה?
שלום, שיגעון הגובל באין-סוף.
שלום, ביזיון בו העם מקודש.
למות בעד ארצנו זה כבר לא טוב,
עדיף בעד מזרח התיכון החדש.
פושעים, הסתכלו בעיני השכול.
עימדו ישר, אני מאשים
כל עוד השלום, האליל הטורף של השמאל,
קוטף קורבנות חדשים.