|
הו...
בגבעות הרחוקות של פרו
הוא נותר לבדו;
קור, עגמה ואימה לא עצרו
מעולם בעדו;
אך מתוך געגוע קטן
לבלבו רקפות תהייה
ונראה לו בנוכחותן
שהכל כהיה...
יש קרס אל-חלד ביד.
היד שזופה, רגועה;
הרוח נושמת ליד –
קרה וגואה...
ההר – משולש מנייר
עליו המונה יתאפס;
והוא מחפש שמינייה
שאיתה יטפס.
...והיא ירוקה, מבריקה,
בת-צחוק בעינה הקטנה,
חמה ותמיד מוכנה
למנוע שחיקה...
והיא, כמובן, התנדבה
לשמור את נפשו על ההר –
והוא יטפס בחדווה
וירד מהורהר...
הא...
הזריחה מסביב לפסגה
כנחשול אבני-חן…
זיכרונו, לאחר נסיגה,
אל פניה רוכן…
הו, פרו! מה הוספת? מה שינית?
הטיפוס – אין מנוס אלא בו!
עוד מצוק... ובקשר שמינית
הוא יקשור את לבו.
…האבן נראית כגרניט,
אולם, היא כטחב בפנים!
הוו ישתחרר ושנית
תרוצנה שנים...
...בכל נפילה יש שנייה
שבה העולם נעצר:
הצלת את חיי, שמינייה!
לרגע קצר...
|
|
|